משפטים מהתורה על כסף

כחי ועצם ידי: הסכנה שבהצלחה

הפסוק הזה נאמר לעם ישראל לפני שהוא נכנס לארץ. התורה מתארת ארץ טובה, עם חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש. ארץ שחוצבים בה ברזל ונחושת. ואז מגיעה אזהרה: כשיהיה לך טוב, אל תגיד בלב שלך שעשית הכול לבד.

שים לב לסדר. קודם כתוב ״וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה״. רק אחרי זה מגיעה הסכנה: ״ורם לבבך״. הבעיה היא לא הכסף. הבעיה היא מה שהכסף יכול לעשות ללב.

התשובה בפסוק שבא מיד אחרי מעניינת: ״כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל״. התורה לא אומרת שלא עבדת. היא אומרת שגם הכוח לעבוד הוא מתנה. ״חיל״ כאן פירושו עושר.

לפני הארץ העשירה היה המן

באותו פרק, לפני שהתורה מדברת על עושר, היא מזכירה ארבעים שנה במדבר. עם ישראל אכל מן, אוכל שלא הכירו לא הם ולא האבות שלהם. הבגדים שלהם לא התבלו, והרגליים שלהם לא התנפחו.

למה זה קשור לכסף? כי במדבר אי אפשר היה לחשוב ״אני הרווחתי את זה״. האוכל פשוט הגיע. התורה אומרת שכל זה היה כדי ללמד שהאדם לא חי רק מלחם.

הפרק בנוי כמו שיעור בשני חלקים. קודם מדבר, שבו ברור לכולם שהכול מתנה. אחר כך ארץ טובה, שבה קל מאוד לשכוח את זה. מי שזוכר את המדבר יודע מאיפה מגיע גם הלחם של הארץ.

התפילה שלא מבקשת להיות עשיר

פרק ל בספר משלי נפתח בדברי אגור בן יקה. הוא אומר ״שתים שאלתי מאתך״, שני דברים ביקשתי ממך לפני שאמות. הבקשה הראשונה: להתרחק משקר. השנייה מפתיעה: ״ראש ועשר אל תתן לי״. ״ראש״ כאן פירושו עוני. הוא מבקש לא להיות עני, וגם לא להיות עשיר.

אז מה הוא כן מבקש? ״לחם חקי״, הלחם שקצוב לי, בדיוק מה שאני צריך. ובפסוק הבא הוא מסביר למה: ״פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה׳ ופן אורש וגנבתי״. אם יהיה לו יותר מדי, הוא עלול לשכוח את ה׳. אם יהיה לו פחות מדי, הוא עלול לגנוב.

זו תפילה נדירה. רוב האנשים מבקשים עוד. אגור רואה ששני הקצוות מסוכנים, כל אחד בדרך אחרת. עושר מסכן את האמונה, ועוני מסכן את היושר.

אל תשחק את עצמך בשביל להתעשר

״אל תיגע להעשיר״ פירושו אל תתייגע, אל תשחק את כל הכוח שלך, רק כדי להיות עשיר. ״מבינתך חדל״ פירושו תפסיק. תשתמש בשכל שלך כדי לדעת מתי לעצור.

הפסוקים שלפני מדברים על אדם שיושב לאכול אצל שליט. הם מזהירים אותו לא להתאוות למאכלים הטובים שלו, כי ״והוא לחם כזבים״. העושר של מישהו אחר יכול להיראות מפתה מאוד, אבל הוא לא תמיד מה שהוא נראה.

והפסוק שאחרי נותן תמונה חזקה: ״כי עשה יעשה לו כנפים כנשר״. אתה מסתכל על הכסף, ופתאום הוא איננו. כאילו צמחו לו כנפיים והוא עף לשמיים. מי שנותן את כל כולו לדבר שיכול לעוף, בונה על משהו לא יציב.

העלוקה שתמיד רוצה עוד

באותו פרק של אגור יש משל מוזר. לעלוקה יש שתי בנות, ושתיהן אומרות רק דבר אחד: ״הב הב״. תן, תן.

ואז הפסוקים מונים ארבעה דברים שאף פעם לא שבעים: השאול, רחם שלא יולדת, אדמה שלא מתמלאת ממים, ואש. ומה הם אף פעם לא אומרים? ״הון״. המילה שאנחנו מכירים ככסף באה כאן במובן של ״די״, ״מספיק״.

המשל לא מדבר ישר על כסף. אבל הוא מתאר בדיוק את הרגש שכסף יכול להעיר: רצון שלא נגמר. אש אף פעם לא אומרת ״די לי עצים״. ומי שרודף רק אחרי עוד, מגלה שגם הוא לא מגיע ל״די״.

מה לוקחים איתך בסוף

המזמור הזה, מזמור לבני קרח, פותח בקריאה לכולם: ״יחד עשיר ואביון״. הוא מדבר גם לעשיר וגם לעני, באותו זמן.

בפסוק שלפני כתוב: ״אל תירא כי יעשר איש כי ירבה כבוד ביתו״. אל תפחד כשמישהו אחר מתעשר והבית שלו מתמלא בכבוד. למה? כי כשהוא ימות, הוא לא ייקח איתו את הכול, וגם הכבוד שלו לא ירד אחריו.

ובאמצע המזמור כתוב שגם חכמים וגם טיפשים מתים, ״ועזבו לאחרים חילם״. העושר נשאר כאן, אצל אחרים. והמזמור משאיר אותך עם שאלה: מה כן נשאר שלך?

מה זה אומר עלינו היום

אם תחבר את כל הפסוקים, תראה שהתורה לא מלמדת לשנוא כסף. הארץ מתוארת כארץ שלא חסר בה כלום, ושם כתוב ״ואכלת ושבעת וברכת״. גם השפע הוא חלק מהברכה.

מה שהפסוקים כן מראים זה איפה נמצאת הסכנה. לא בכסף עצמו, אלא במה שקורה בלב: לחשוב שעשית הכול לבד, לרצות עוד בלי סוף, לתת את כל הכוח שלך לדבר שיכול לעוף.

אפשר לשאול את עצמך שאלה פשוטה: אם מחר היה לך פי שניים, מה היה משתנה בך? ואם היה לך חצי, מה עדיין היה נשאר?

מילים שכדאי להכיר

חיל

בתנ״ך זו מילה לכוח, וגם לעושר ורכוש.

לחם חקי

הלחם שקצוב לי, בדיוק כמה שאני צריך.

מן

האוכל שירד לעם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה.

עלוקה

תולעת שנצמדת לגוף ומוצצת דם.

שאול

בתנ״ך, המקום שאליו יורדים המתים.

משלי

ספר בכתובים, מלא משלים ועצות לחיים.