משפטים מהתורה על גאווה

לפני שבר גאון

זה הפסוק הכי מפורסם על גאווה. ״גאון״ פירושו גאווה. ״גבה רוח״ הוא אדם שמרגיש גבוה מכולם. הפסוק אומר אותו דבר פעמיים, במילים אחרות: קודם באה הגאווה, ואחר כך באה הנפילה.

שים לב למילה ״לפני״. הפסוק לא אומר רק שגאווה גורמת לנפילה. הוא אומר שהיא מגיעה לפני. כלומר, גאווה היא סימן אזהרה. כשאתה מרגיש שאתה כבר מעל כולם ושום דבר לא יכול לפגוע בך, זה בדיוק הרגע להיזהר.

ומה כתוב מיד אחרי הפסוק הזה? שעדיף להיות שפל רוח, עם הענוים, מאשר לחלק שלל עם הגאים. כלומר, עדיף להיות קטן ולא לנצח, מאשר לנצח עם אנשים גאוותנים.

תועבת ה׳ כל גבה לב

״תועבה״ היא אחת המילים הכי חריפות בתנ״ך. זה דבר שהקב״ה ממש מתרחק ממנו. ושים לב: הפסוק לא מדבר על מי שמתנהג בגאווה מול אנשים. הוא מדבר על ״גבה לב״. גאווה שיושבת בלב, גם אם אף אחד לא רואה אותה.

החלק השני של הפסוק, ״לא ינקה״, אומר שהאדם הזה לא ייצא נקי. ויש כאן משהו מעניין: באותו פרק, כמה פסוקים קודם, כתוב ״כל דרכי איש זך בעיניו ותכן רוחות ה׳״. האדם תמיד בטוח שהוא נקי וצודק, אבל הקב״ה בודק מה יש לו ברוח.

זה בדיוק מה שקורה לגאוותן. הוא בטוח שהוא בסדר גמור. אבל לפי הפסוק, דווקא הוא לא ינקה.

כשהכול מצליח, הלב מתרומם

הפסוק הזה בספר דברים מגיע אחרי תיאור של הצלחה גדולה. כתוב שם: אתה אוכל ושבע, בונה בתים טובים ויושב בהם, הבקר והצאן שלך מתרבים, הכסף והזהב מתרבים, וכל מה שיש לך מתרבה. ואז, דווקא אז, ״ורם לבבך״.

התורה מלמדת כאן שגאווה לא מגיעה בזמנים קשים. היא מגיעה כשהולך טוב. ומה הגאווה עושה? היא גורמת לשכוח. לשכוח את ה׳ אלוקיך, שהוציא אותך מבית עבדים. כלומר, לשכוח מאיפה באת.

בגמרא במסכת סוטה שואלים: מאיפה יש אזהרה לגסי הרוח, לאנשים גאוותנים? ואחת התשובות היא בדיוק הפסוק הזה, ״ורם לבבך ושכחת״, ביחד עם הפסוק שלפניו בפרק: ״השמר לך פן תשכח״.

כחי ועצם ידי

זה הקול הפנימי של הגאווה. ״אני עשיתי את זה. בכוח שלי. ביד שלי.״ התורה מתארת את המשפט הזה כמשהו שאדם אומר ״בלבבך״, בלב, בשקט, אפילו בלי להגיד בקול.

ומה התורה עונה? היא לא אומרת שלא עבדת קשה. היא אומרת דבר עמוק יותר: ״כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל״. נכון, אתה עשית. אבל הכוח לעשות, הבריאות, השכל, הכישרון, את זה קיבלת.

זה ההבדל בין גאווה לבין הכרת תודה. שניהם רואים את ההצלחה. הגאוותן אומר ״אני עשיתי״. מי שמכיר תודה אומר ״קיבלתי כוח, ועשיתי איתו משהו״.

גסות הרוח הולכת ומתמעטת

בגמרא כתוב שמי שיש בו גסות הרוח, בסוף הוא נעשה קטן. הוא מנסה להיות גבוה, וזה בדיוק מה שמקטין אותו. זה הפוך ממה שהוא חושב.

הגמרא נותנת משל של אדם שנכנס לשדה שלו לקצור. את מי הוא קוצר קודם? ״גבוהה גבוהה הוא מלקט״. את השיבולים הכי גבוהות. מה שבולט מעל כולם הוא הראשון שנחתך.

אבל הגמרא לא סוגרת את הדלת. כתוב שם שאם האדם חוזר בו, הוא נאסף בזמנו, כמו אברהם אבינו. כלומר, גאווה היא לא גזר דין. אפשר לחזור ממנה.

למה דווקא הר סיני

זה אחד הרעיונות היפים בגמרא על גאווה. כשהקב״ה נתן את התורה, היו הרבה הרים וגבעות בעולם. אבל הוא הניח את כולם, ובחר להשרות את השכינה שלו על הר סיני. והוא לא הגביה את הר סיני למעלה.

הגמרא מביאה את זה כדי להסביר פסוק שמדבר על ״דכא ושפל רוח״, אדם שבור ונמוך. ויש בגמרא שתי דרכים להבין את הפסוק: האם הדכא נמצא עם הקב״ה, או שהקב״ה נמצא עם הדכא. הגמרא אומרת שיותר מסתבר שהקב״ה הוא שבא אל הדכא, וההוכחה היא מהר סיני.

ומכאן חז״ל למדו: ״לעולם ילמד אדם מדעת קונו״. אדם צריך ללמוד מהדרך של הבורא שלו. אם בורא עולם בחר במקום שלא הוגבה, גם האדם יכול ללמוד מזה משהו על עצמו.

מה זה אומר עלינו היום

כל המקורות האלה אומרים משהו דומה: גאווה לא מרגישה כמו גאווה. היא מרגישה כמו ״אני פשוט צודק״, ״אני פשוט מצליח״, ״אני עשיתי את זה בעצמי״.

התורה לא אומרת לך לא להצליח. היא אומרת שהרגע המסוכן הוא דווקא כשאתה מצליח. כשהבתים טובים והכסף מתרבה, זה הזמן לזכור מאיפה באת ומי נתן לך את הכוח.

ואפשר לשאול את עצמך שאלה אחת פשוטה: מתי בפעם האחרונה אמרתי בלב ״כחי ועצם ידי״? ומה היה קורה אם הייתי אומר במקום זה ״קיבלתי כוח לעשות את זה״?

מילים שכדאי להכיר

גאון

בפסוק הזה: גאווה. אדם שמרגיש שהוא גדול וחשוב מכולם.

גבה רוח, גבה לב

אדם שמרגיש גבוה מעל אחרים, ברוח או בלב.

גסות הרוח

המילה של חז״ל לגאווה.

תועבה

דבר שמאוד לא רצוי בעיני הקב״ה, שהוא מתרחק ממנו.

גמרא

החלק של התורה שבעל פה שמסביר ומרחיב את המשנה.

שכינה

ההשראה של הקב״ה, הנוכחות שלו במקום מסוים.