משפטים מהתורה על נתינה

פתח תפתח: קודם הלב ואחר כך היד

בפרק טו בספר דברים התורה מדברת על אדם עני, ״אביון״, שגר לידך. לפני שהיא מדברת על נתינה, היא אומרת משהו על הלב: ״לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך״ (דברים טו, ז). קודם הלב, ורק אחר כך היד.

יש כאן רעיון פשוט ועמוק. יד נסגרת כי הלב נסגר קודם. כשאתה רואה מישהו שצריך עזרה ומרגיש שמשהו בפנים מתכווץ, זה בדיוק הרגע שהפסוק מדבר עליו.

ואז באה לשון כפולה: ״פתח תפתח״. והפסוק גם אומר כמה: ״די מחסרו אשר יחסר לו״. הוא מודד את הנתינה לפי מה שחסר לאדם השני, ולא לפי מה שנוח לנותן.

לתת בלי שהלב יכאב

הפסוק הזה מגיע אחרי אזהרה מעניינת. בשנה השביעית, שנת השמיטה, הלוואות מתבטלות. התורה יודעת שאדם עלול לחשוב לעצמו ״קרבה שנת השבע״ (דברים טו, ט), ולכן לא לתת לעני. היא מזהירה מהמחשבה הזאת עוד לפני שהיא קורית.

ואז היא אומרת: ״נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו״. לא מספיק לתורה שהכסף עובר מיד ליד. אכפת לה גם מה אתה מרגיש ברגע שאתה נותן.

ומיד באה הבטחה: בגלל הדבר הזה ה׳ יברך אותך ״בכל מעשך ובכל משלח ידך״. הנתינה לא מוצגת כאן כמשהו שלוקח ממך. היא מוצגת כסיבה לברכה.

לא לשלוח אדם בידיים ריקות

באותו פרק התורה מדברת על עבד עברי שעבד אצלך שש שנים. בשנה השביעית הוא יוצא לחופשי. ושם כתוב: ״לא תשלחנו ריקם״.

התורה לא מסתפקת בשחרור. היא מדברת על מתנה ביד: ״העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך״ (דברים טו, יד). מהצאן, מהגורן ומהיקב שלך. שוב לשון כפולה, כמו ״פתח תפתח״ וכמו ״נתון תתן״.

והסיבה שהתורה נותנת: ״וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים״ (דברים טו, טו). מי שזוכר שפעם גם לו לא היה כלום, מבין טוב יותר את מי שיוצא עכשיו בלי כלום.

מי שמפזר מקבל עוד

בספר משלי יש פסוק שנשמע כמו חשבון הפוך.

״יש מפזר ונוסף עוד״: יש אדם שמחלק ממה שיש לו, ובסוף יש לו יותר. ״וחשך מישר אך למחסור״: ויש אדם שמונע יותר ממה שראוי, ובסוף הוא נשאר חסר.

לפי חשבון רגיל, מי שנותן נשאר עם פחות. הפסוק אומר שהחיים לא עובדים כמו מחשבון. דווקא מי שמחזיק חזק מדי, הוא זה שמגיע לחוסר.

מי שמשקה אחרים גם הוא יושקה

הפסוק הבא ממשיך את אותו רעיון. ״נפש ברכה״ היא אדם שהוא ברכה לאחרים. עליו כתוב ״תדשן״: הוא יהיה מלא ושבע.

והחצי השני הוא תמונה יפה: ״ומרוה גם הוא יורא״. מי שנותן לאחרים לשתות, גם הוא יקבל מים. הנתינה חוזרת אל הנותן.

ומיד אחריו כתוב: ״מנע בר יקבהו לאום וברכה לראש משביר״ (משלי יא, כו). מי שמחזיק תבואה ולא מוכר, אנשים מקללים אותו. ומי שמוכר להם, יש ברכה על ראשו. הנתינה לא רק עוזרת לאחרים. היא גם קובעת איך אנשים רואים אותך.

ארבעה סוגים של נותנים

המשנה בפרקי אבות מחלקת את נותני הצדקה לארבעה סוגים. ומה שמפתיע: היא לא שואלת רק כמה אתה נותן. היא שואלת גם מה אתה מרגיש כשאחרים נותנים.

יש מי שנותן, אבל לא רוצה שאחרים יתנו. עליו המשנה אומרת ״עינו רעה בשל אחרים״. הוא רוצה להיות היחיד, ומפריע לו שגם לאחרים יהיה חלק בטוב. ויש מי ששמח שאחרים נותנים, אבל הוא עצמו לא נותן. ״עינו רעה בשלו״: הוא קמצן עם מה ששלו.

החסיד הוא מי שנותן וגם שמח שאחרים נותנים. לפי המשנה, נתינה אמיתית היא לא תחרות. מי שבאמת רוצה שלעני יהיה טוב, שמח על כל יד שנפתחת אליו, לא רק על היד שלו.

שלי שלך ושלך שלך

באותו פרק במשנה יש עוד חלוקה לארבעה. הפעם על היחס של אדם למה ששלו ולמה ששל אחרים.

הכי מעניין הוא הראשון: ״שלי שלי ושלך שלך״. זה נשמע הוגן לגמרי. אני לא לוקח ממך, ואתה לא לוקח ממני. המשנה קוראת לזה ״מדה בינונית״. אבל מיד היא מוסיפה: ״ויש אומרים, זו מדת סדום״.

איך משהו כל כך הוגן יכול להיקרא מדת סדום? אפשר להבין שמי שאף פעם לא נותן כלום, גם אם הוא לא לוקח מאף אחד, בונה עולם שבו כל אחד לבד. החסיד הוא ״שלי שלך ושלך שלך״: מוכן לתת משלו, ולא מבקש משל אחרים.

מה זה אומר עלינו היום

כל המקורות האלה אומרים משהו דומה: נתינה מתחילה בלב, לא בארנק. התורה שואלת לא רק אם נתת, אלא גם איך הרגשת כשנתת.

בפעם הבאה שמישהו מבקש ממך עזרה, שים לב לרגע הראשון. האם משהו בפנים מתכווץ? זה בדיוק ה״לא תאמץ את לבבך״ שהתורה מדברת עליו.

ושים לב גם לרגע שבו מישהו אחר נותן. אתה שמח בשבילו, או שמשהו מפריע לך? לפי המשנה, גם זה חלק מהנתינה.

מילים שכדאי להכיר

אביון

אדם עני מאוד, שחסר לו מה שהוא צריך.

שמיטה

השנה השביעית. בספר דברים כתוב שבשנה הזאת הלוואות מתבטלות.

צדקה

כסף או עזרה שנותנים למי שצריך.

משנה

הספר הראשון של התורה שבעל פה. נחתם לפני כ־1,800 שנה.

פרקי אבות

מסכת במשנה שכולה עצות ומוסר לחיים.

חסיד

אדם שעושה יותר טוב ממה שמצפים ממנו.