משפטים מהתורה על ארץ ישראל

ארץ של מים

זה הפסוק הראשון בתיאור הארץ בספר דברים. משה מדבר אל העם רגע לפני שהם נכנסים לארץ. והדבר הראשון שהוא מספר להם עליה הוא לא זהב ולא ערים. זה מים: נחלים, מעיינות, ומים עמוקים שיוצאים מהאדמה, גם בבקעה וגם בהר.

למה דווקא מים? כי משה מדבר אל אנשים שהלכו ארבעים שנה במדבר צחיח. באותו פרק הוא מזכיר להם את המדבר הגדול והנורא, עם נחש, שרף ועקרב, ומקום של צמא שאין בו מים. ושם ה׳ הוציא להם מים מסלע של צור. למי שזוכר מקום כזה, ארץ שהמים יוצאים בה מכל מקום היא חלום.

והתיאור ממשיך: חיטה ושעורה, גפן, תאנה ורימון, זית שמן ודבש. ארץ שלא תאכל בה לחם במסכנות ולא יחסר לך בה כלום. ארץ שהאבנים שלה ברזל ומההרים שלה חוצבים נחושת. הארץ טובה גם למעלה, בשדות, וגם למטה, בתוך האדמה.

התורה מזהירה דווקא כשטוב

אחרי כל הרשימה הזאת בא פסוק קצר: אתה תאכל, תשבע, ותברך את ה׳ על הארץ הטובה. האוכל מהארץ לא נגמר בבטן. הוא מגיע לתודה.

ומיד אחר כך באה אזהרה. התורה אומרת: תיזהר, פן תאכל ותשבע, תבנה בתים טובים, יהיו לך כסף וזהב, ואז ירום לבבך ותשכח. ואולי אפילו תגיד בלב: ״כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה״.

התשובה של התורה היא לזכור שה׳ הוא זה שנותן לך כח לעשות חיל. הארץ הטובה היא מתנה. והסכנה הגדולה שבה היא לשכוח את זה.

לא כמו מצרים

כאן התורה משווה בין שתי ארצות. במצרים, היא אומרת, זורעים את הזרע ומשקים אותו ״ברגלך״, כמו גן ירק. האדם עצמו דואג להשקות.

ארץ ישראל שונה. הפסוק הבא אומר שהיא ארץ הרים ובקעות, ולמטר השמים תשתה מים. בארץ הזאת המים באים מלמעלה, מהגשם.

במבט ראשון זה נשמע כמו חיסרון. מי רוצה לחכות לגשם? אבל התורה מציגה את זה כמעלה של הארץ, והפסוק שבא אחריו מסביר למה.

העיניים של ה׳ על הארץ כל השנה

זה אולי הפסוק הכי מיוחד על ארץ ישראל. התורה אומרת שה׳ ״דורש״ את הארץ תמיד, כלומר דואג לה ומשגיח עליה. העיניים שלו בה מתחילת השנה ועד סוף השנה.

עכשיו מבינים את הקשר לגשם. ארץ שתלויה בגשם היא ארץ שתלויה כל הזמן בשמים. אין רגע בשנה שבו היא מסתדרת לבד. ובאותו פרק התורה מוסיפה: אם תשמעו למצוות, ״ונתתי מטר ארצכם בעתו״. ואם לא, ״ועצר את השמים ולא יהיה מטר״.

יש פה משהו שקל לפספס. לפי הפסוקים האלה, הגשם בארץ ישראל הוא לא רק מזג אוויר. הוא סימן לקשר בין העם לבין בורא עולם, קשר שמתחדש בכל שנה.

יהושע וכלב: טובה מאד מאד

הרקע לפסוק הזה קשה. האנשים שמשה שלח לתור את הארץ חזרו, וחלק מהם הוציאו עליה דיבה רעה. העם בכה כל הלילה. הם שאלו למה ה׳ מביא אותם לארץ הזאת לנפול בחרב, ואמרו איש אל אחיו: ניתן ראש ונשובה מצרימה.

ואז שני אנשים קמו. יהושע בן נון וכלב בן יפנה, שהיו בעצמם בין אלה שתרו את הארץ, קרעו את הבגדים שלהם ואמרו: הארץ טובה מאד מאד. פעמיים ״מאד״. וזה לא היה קל. כל העדה רצתה לרגום אותם באבנים.

זה אחד המשפטים הכי חזקים על אהבת הארץ בתורה. כולם מסביב מפחדים ומתלוננים, ושני אנשים אומרים בקול את מה שראו בעיניים. ובהמשך הפרק ה׳ אומר על כלב ״עקב היתה רוח אחרת עמו״, ומבטיח להביא אותו אל הארץ.

החכם שדיבר אל הארץ

בגמרא, במסכת כתובות, יש סיפורים על הפירות של ארץ ישראל. באחד מהם שלושה חכמים הגיעו למקום מסוים, והביאו לפניהם אפרסק גדול כמו סיר של כפר הינו. כמה זה? הגמרא אומרת: חמש סאין. הם אכלו שליש, הפקירו שליש, ונתנו לבהמות שלהם שליש. שנה אחר כך הגיע לשם חכם אחר. הביאו לו אפרסק, והוא החזיק אותו ביד. הוא אמר את הפסוק ״ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה״.

בסיפור אחר, חכם הגיע לגבלא וראה אשכולות ענבים שעמדו כמו עגלים. הוא שאל: עגלים בין הגפנים? אמרו לו: אלה אשכולות. ואז הוא דיבר אל הארץ עצמה, כמו אל אדם: ארץ, ארץ, תכניסי את הפירות שלך. למי את נותנת אותם? לגויים שעמדו עלינו בגלל החטאים שלנו?

שנה אחר כך הגיע לשם חכם נוסף, וראה שהאשכולות כבר בגודל של עזים. הוא שאל: עזים בין הגפנים? ואנשי המקום ענו לו: לך, אל תעשה לנו כמו החבר שלך. בגמרא זה נשמע כאילו הארץ באמת שמעה. זו אהבת הארץ בצורה הכי אישית: מדברים אליה כמו אל מישהו קרוב.

המקום הכי קשה בארץ

באותו עמוד בגמרא יש השוואה מיוחדת. חז״ל אומרים שאין ארץ טובה יותר ממצרים, כמו שכתוב ״כגן ה׳ כארץ מצרים״. ובכל מצרים אין מקום טוב יותר מצוען, שבו גידלו מלכים.

מהצד השני, בכל ארץ ישראל אין מקום עם יותר טרשים, כלומר אדמה סלעית, מחברון. שם קברו את המתים. ובכל זאת הגמרא אומרת שחברון ״מבונה על אחת משבעה בצוען״, כלומר טובה ממנה פי שבעה. היא מביאה את הפסוק ״וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים״, ומתחילה לשאול מה פירוש המילה ״נבנתה״.

ובאותו מקום הגמרא נותנת גם מספר. בברכה של ארץ ישראל, בית סאה אחד עושה חמשת ריבוא כורין, כלומר חמישים אלף כור. ומיד מובאת עדות של אחד החכמים, שאמר שראה בעיניו בבקעת בית שאן, בארץ ישראל, בית סאה שעושה שבעים כור.

מה זה אומר עלינו היום

כשקוראים את כל המקורות האלה יחד, רואים שהתורה לא מסתפקת במילה ״טובה״. היא מתארת את הארץ בפרטים: מים, פירות, אבנים, גשם, ועיניים שמשגיחות עליה כל השנה.

ויש כאן גם מבחן. האנשים שהוציאו דיבה ראו את אותה ארץ שראו יהושע וכלב. ההבדל לא היה בארץ. הוא היה במבט.

אהבת הארץ לפי המקורות האלה היא לא סיסמה. היא לראות את הטוב, לזכור ממי הוא בא, ולהגיד תודה. ואפשר לשאול את עצמך: כשאתה מסתכל על הארץ, מה אתה רואה קודם?

מילים שכדאי להכיר

חז״ל

ראשי תיבות של ״חכמינו זכרונם לברכה״, החכמים של המשנה והגמרא.

גמרא

החלק של התלמוד שמסביר ומרחיב את המשנה.

בית סאה

מידה של שטח אדמה: שדה שזורעים בו סאה של זרעים.

כור

מידה גדולה של תבואה.

טרשים

אדמה סלעית וקשה.

לתור

לסייר ולבדוק מקום.